אוטיזם ואיך הוא קשור לחיים של כולנו
המאמר הזה מחכה כבר כמעט שנה. אתמול בעקבות פגישה עם אמא לילד אוטיסט, הבנתי שהמידע הזה חייב לצאת… כי יש בו מסר מטורף עבור כולנו.
ילדים אוטיסטים באים עם מערכת הפעלה שונה משל כולנו. היא נקיה. היא לא מיישרת קו לשום דבר חיצוני. יש לב טהור ויש אהבה טהורה.
נכון התאור הזה יפיפה??!!
אממה.. זה לא מסתדר עם המערכת הקיימת. ואז אנחנו והם מתחילים להיכנס למצוקה, וזה עלול להתגלגל לכיוונים פחות נעימים.
ואם אגיד לכם שדווקא ילדים אוטיסטים מסמנים לנו משהו עתידי שעוד לא הגענו אליו?
ומה אם אגיד שיש ביחסים אוטיסטים בועה ששומרת על ההילה שלהם, ומאפשרת להם לנוע בשקט בתוך המרחבים שלה, כאילו שהאלוהות כולה נמצאת שם?
ומה אם אגיד לכם שיש לכולנו מה ללמוד מהם?
כמה פעמים ביומיום אנחנו מתעסקים בדברים שלא שייכים לנו? חיים חיים של אחרים? כמה פעמים אנחנו משנים את ההתנהגות שלנו כדי שמישהו לא יפגע?
ועוד שאלה עמוקה- כמה פעמים חושך של מישהו אחר החשיך את עולמינו.
והנה הם… לא מיישרים קו עם זה. הם עסוקים בכל מה שבתוך הבועה שלהם, וזה מקודש.
הילדים האלה אמיצים כל כך, ומי שקורא והוא הורה לילד כזה, תדעו שהם בחרו אתכם להיות ההורים שלהם למסע שהוא לגמרי לא פשוט, ואתם מופלאים שאתם עבורם במסע הזה. הם באים כדי לרמוז לנו, שאלוהים לא נמצא בחוץ. הוא בפנים. חתיכת מסר!!
האהבה שאנחנו מרגישים לאנשים, לאהובים, לילדים שלנו- יש אותה בגוון עמוק במיוחד- זו האהבה לעצמינו. כמה מדברים על זה, וכמעט בא לי להגיד שהמושג אהבה עצמית שחוק,
אבל כנראה עוד לא נגענו בקצה שלו, כי רבים מאיתנו עוד לא יודעים בטבעיות להיות בתוך הבועה של עצמינו ולהיות מאוהבים – קודם בנו ואחר כך, בהכל… הכל זה אהבה אחת גדולה.
ילדים אוטיסטים מבינים את זה. כשההורים שלהם מבינים את זה גם, משהו פנימי בהם מפסיק לשמור על גבולות הבועה, ואז הם יכולים באמת באמת לחקור את הבועה שלהם. הבועה העתידית…
ואתם יודעים מה בא אחרי שכל אחד יאהב ממש את הבועה שלו? אז נוכל ברגע אחד להפוך כולנו לאחד. לאהבה הכי עמוקה שנוכל רק לדמיין את עצם קיומה.
לפני המון שנים, הייתי אצל חברה והגיע ילד, שישר התחיל לספר לי על כל הדמויות שהוא אוהב, ואני זרמתי איתו וככה בערך רבע שעה. אחר כך היא סיפרה לי שהוא מאובחן כאוטיסט.
ניקח אותו כדוגמה לאיך אפשר ליישם את הרעיון של להתחיל לקבל מהם מתנות נפלאות- הוא היה בתוך בועה שבה יש דמויות ממש מעניינות, ואם התחשק לו לספר לי- אז התחשק לו לספר לי. בכלל לא העסיק אותו אם זה בסדר.. נעים.. כיף לי… הוא היה בתוך הסיפור שלו.
אני אחרי רבע שעה כבר לא התחשק לי להקשיב לו. ואז התחיל לי דיאלוג פנימי 'לא נעים לי' 'איך אני אפסיק אותו', 'זה לא יפה'.
בסופו של דבר אמרתי לו שאני כבר רוצה לעשות דברים אחרים, והוא הקשיב, והלך לעיסוקיו. הוא לא עשה דרמה מהבקשה שלי. הוא כיבד את הגבולות שלי.
בואו נבחן אותי מולו- הסכמתי לו להיכנס לתוך המרחב שלי. כשלא רציתי לקח לי הרבה זמן להגיד לו. אם הייתי חוקרת ולומדת ממנו, הייתי רואה שאם מישהו היה מתחיל לספר לו סיפור- הוא לא היה מקשיב!!! למה? ככה. כי לא בא לו…
ואני, לקח לי רק 10 שנים להפסיק להקשיב במקומות שלא בא לי להקשיב.
דוגמה כל כך קטנה. וכל כך משמעותית.
עוד דוגמה. ילדים אוטיסטים לרוב יעדיפו סביבה שקטה, ובתוך המולה הם פשוט יתחילו לעשות התנהגויות שיהיו מספיק בלתי נסבלות, עד שיוציאו אותם מזה.
ישבתי בקונצרט עם הבן הקטן שלי, מהפעילויות שמביאים לגני ילדים. מהרגע הראשון הצלילים לא היו לי נעימים. רציתי לברוח. באמת. והילד האוטיסט, תוך 2 דק' איבד את זה, ויצא החוצה עם החונך שלו.
שאלתי את הבן שלי- המוסיקה הזו הייתה לך נעימה? הוא ענה בלי בכלל לחכות: 'לא!!'. היה בא לי לשאול אותו 'אז למה נשארת??' ואז מצאתי את עצמי מבינה שגם אני לא סבלתי את הקונצרט הזה, וב'כאן ועכשיו' יישרתי קו עם התפקיד שנתנו לי להיות הורה מלווה, עם נימוסים ועוד כל מני בולשיט- כי אם כולנו היינו בהקשבה עמוקה לעצמינו, כמו אותו ילד אוטיסט, העולם היה נראה אחרת…
יש בהם טוהר. אי אפשר באמת לכעוס עליהם כי המניעים שלהם טהורים. הם גם לא מיישרים קו עם שום דבר שפולש לבועה (או בשפה שלי- להילה) שלהם. אנחנו כועסים עליהם כשהם מאתגרים את המקומות הכי עמוקים בנו. כך שאל תשפטו את עצמיכם על כל המקומות שכעסתם. הם הגיעו באהבה גדולה לתפקיד שלהם פה בעולם.
אז יש כאן מלאכים בדמות בני אנוש, שהגיעו כדי לכוון, כדי שנלמד. בתור בני אנוש, גם להם לא קל עם המציאות של להיות כל כך שונים, אבל הם עושים את זה באומץ. עבור כולנו. אני שולחת לכל אחד ואחת מהילדים האוטיסטים תודה עמוקה על הנוכחות שלהם בעולם שלנו.
ורק למעמיקים ממש.. וממש פתוחים בחשיבה…
דמיינו שיש אנשים בעולם שמחזיקים אור עבור הרבה אנשים. לשם כך הם זקוקים למיקוד פנימי באור הנפלא שלהם. דמיינו שהאור הזה יכול לרפא ולהאיר ככה כמו שהוא. בלי שהם עושים כלום. כמו שדולפינים הם ככל הנראה בעלי תפקיד ממש חשוב ביכולת שלנו להיפתח למציאויות רב מימדיות. להזכירכם- מבחוץ נראה שהם פשוט שוחים להנאתם.
כך גם ילדים אוטיסטים. הם מחזיקים איזשהו אור, ששומר על להבה שעצם קיומה ממש חשוב לקיום שלנו. הם לא הבעיה. ואין להם בעיות- אנחנו אלה שיש לנו בעיות שלהם יש את הפתרון!
זה מורכב. חדש. אני יודעת. זה המידע שאני מקבלת. עכשיו הזמן פשוט להיפתח, ולאפשר למידע הזה להקל גם על הילדים האלה, ההורים שמתמודדים עם השונות הזו, באומץ לב, וחווים על הדרך אינספור אתגרים, ומפלסים יחד איתם את הדרך הנפלאה הזו.
ומטרתו של המידע הזה, לעודד אותנו ללמוד מהם…
זה רק קמצוץ קטן… מקווה שיהיה לי האומץ להמשיך ולשתף, כי יש דברים שמש סותרים את עקרונות המוסר שגדלנו עליהם…
כותבת המאמר- דפנה שחר
מייל לתגובות או שאלות- dafna.shahar@gmail.com
