מה בין בריאות הילדים ורגשות ואיך כהורים נמנע מחלות

גוף בריא בנפש בריאה. רגשות הם חלק בלתי נפרד מבני האדם והדבר שלמעשה מפריד ביננו לבין הרובוטים והמחשבים. מנסיון של שנים רבות בטיפול בילדים ברפואה סינית ושילוב הפילוסופיה הסינית, אני יכול לומר בוודאות שאפילו ילדים חווים מצבי סטרס מתמשכים ותקופת הילדות היא משמעותית ביותר להתפתחות המערכות הפנימיות של בני האדם, התפתחות מערכת החיסון ובניית האופי ומערכת הרגשות.

חלק מהילדים היותר רגישים יגיבו לחוסר איזון רגשי, באופן סימפטומטי, כבר בילדות מוקדמת. כל חוסר איזון רגשי יוציא אותם מאיזון ואופס מחלה, אבל אצל חלק מהילדים, היותר מופנמים או/ו היותר חזקים פיסית, הרגשות ישארו כמשקעים אנרגטיים, כצלקות פנימיות ויופיעו רק בגיל מבוגר יותר, או כמחלות פיסיות (צרבות, כאבי ראש וכו) או כתופעות / מחלות רגשיות (חרדות, דכאון, לחץ מתמשך, פחד קהל וכו).

הרפואה הסינית בעזרת דיקור סיני וצמחי מרפא, יכולה בצורה מאוד יעילה להשפיע על המשקעים העמוקים ביותר, לאזן ולחזק גם ברמה הפיסית וגם ברמה הרגשית (בחלק מהמקרים המורכבים יותר, נשלב גם טיפול רגשי/ התנהגותי נוסף).ככל שהטיפול ברפואה הסינית יהיה בגיל צעיר יותר, כך יהיה יותר פשוט לטפל במחלות ולמנוע מחלות לעתיד.

אנסה להסביר זאת על ידי סיפור. תארו לכם שאתם זורקים אבן לתוך באר מאוד עמוקה, אתם שומעים את האבן פוגעת במים ושוקעת פנימה. האבן היא הרגשות ש"בחרנו" כמבוגרים לא לבטא, או כילדים "למדנו" לא לבטא. כעת, האבן בתוך המים של הבאר, לא רואים אותה ולא מרגישים אותה, זו בדיוק המטרה של מערכת ההגנה הרגשית שלנו (שיכחה, הדחקה, הכחשה…). ככל שיעבור יותר זמן, נשכח יותר ויותר מפעולת זריקת האבן (הסיטואציה שבה נפגענו) ונשכח מהאבן עצמה (רגש לא מבוטא), מה עוד שעם השנים, נוסיף עוד ועוד אבנים (רגשות לא מובטאים), ככה שיהיה הרבה יותר קשה למצוא את האבן הספציפית ובנוסף, על האבן יווצרו שכבות על שכבות של ירוקת, פטרת ובוץ (מחלות פיסיות נוספות) כך שבמידה וכבר מצאנו את האבן, תהיה לנו עבודה רבה של נקיון על מנת לזהות אותה בוודאות.

לכן, הדבר הטבעי והנכון ביותר לעשות כדי למנוע את העבודה הקשה (למנוע תופעות ומחלות קשות), הוא בכלל לא לזרוק את האבן, כלומר ללמד את הילדים לבטא רגשות בחופשיות ובטח לא למנוע מהם בצורה אקטיבית לבטא אותם.

ואם כבר נזרקה האבן, חשוב להשקיע מאמץ כמה שיותר מוקדם ולנסות להוציא אותה כמה שיותר מהר.

תינוקות ופעוטות – לעולם לא שומרים רגשות! (לא זורקים את האבן לבאר ויוצרים משקעים).

יש פחד – רועדים

יש עצב- בוכים

וכו….

התהליך מתחיל כשהמבוגר האחראי מתחיל "ללמד" אותם אחרת.

עניין אותי מאוד, לשמוע מאיש מקצוע שמתעסק בקשר בין ילדים והורים וחינוך, איך אפשר למנוע בעזרת התנהלות או מילים או בכל דרך, שקיעת רגשות והאם אפשר לתקן התנהלויות מסויימות מול הילדים ובכך גם לשפר את מצבם הבריאותי. בנוסף, איך כדאי להכין את הילד לטיפול בדיקור (שנתפס בעיני רוב הילדים כטיפול מפחיד וכואב בעקבות חוויות דיקור בעבר כגון חיסונים ובדיקות דם).

אז תפסתי את אליפז אייזנר – מדריכת הורים לתקשורת קרובה במשפחה, לשיחה ושאלתי ושאלתי ושאלתי…. 

אליפז

כולנו רוצים ילדים בריאים ומאושרים
אך האם רגשות של שמחה, סיפוק, הנאה והתרגשות מעידים על אושר ?
והאם כעס, פחד, ועצב הינם רגשות שליליים?
בכדי להיות בריאים בנפש עלינו לחוש את שלל הרגשות
ילדים מראים את קשת הרגשות בצורה טבעית כבר מגיל צעיר מאוד
אך התגובה שלנו נותנת פידבק האם הבעת הרגש הינה דבר שלילי או חיובי וכך הם מסיקים מסקנות האם להוציא, או לשמור בבטן.
למשל:
תספיק לבכות"
"לא קרה כלום"
"אוי קיבלת מכה, רוצה שוקולד?"
"אין לך ממה לפחד, זה רק פרפר"
הינם מספר דוגמאות שגורמות לילד, עם הזמן, להפסיק להביע רגשות ולהפסיק לשתף אותנו. לכן יש חשיבות רבה לתגובות שלנו כלפי הילדים.

זיו

נכון, לעיתים רבות מגיעים אלי לטיפול מבוגרים שעושים תהליך ארוך מאוד בטיפול פסיכולוגי ומבינים שהקשיים הרגשיים שלהם נובעים מדרך חינוכית והתנהלות של ההורים כלפיהם.

"אבא שלי לא נתן לי גב, לכן עכשיו אני חסר בטחון"

"אמא שלי תמיד העירה לי על זה שאני אוכלת הרבה מידי וכעת הדימוי הגופני שלי נמוך"

"ההורים שלי דפו אותי תמיד להוציא 100 בכל מבחן ולכן היום אני בחרדת ביצועים"

ועוד ועוד דוגמאות שמעידות על "אילוף" של הרגשות בגיל צעיר והשפעתם עלינו בגיל מבוגר.

אז מה במקום?

אליפז
נבין שכל רגש, הינו רגש חיובי, כי הוא מאפשר לילד להתבטא ולשחרר.
נלמד את הילד להביע במילים את הרגש שעולה בו, כך ירד הצורך להביע אותו באופן פיזי.
למשל 
"אתה עצוב שירון לא יגיע אליך היום?"
"אתה כועס שלא נספיק לעצור בגן השעשועים?"
"אתה חושש לטפס?"
שאילת שאלות נותנת לגיטימציה לרגש, עוזרת לילד לתת שם לכל רגש ועוזרת לו לבטא מה מתחולל שם בתוך ליבו.
כשאנחנו מדברים בשפת הרגש, קל לנו יותר להיות באמפתיה, אפילו ללא מילים, כי אנחנו מתכווננים להקשיב ללב של הילד וכך הוא מרגיש שרואים אותו, שהוא חשוב לנו ואהוב.
בנוסף זה יוצר קירבה ויחסים טובים, הילד ישתף אותנו בכל מה שקורה לו, לטוב ולרע (ותמיד נשים לב שאנחנו לא דוחים את הרגשות שהם מביאים, גם שהם קשים לנו).

זיו 
לפעמים הילד/ה כל כך כועסים, כל כך זועמים, מקללים את ההורים, מקללים את המורה, בועטים בקירות ושוברים דלתות.
האם גם זה כעס חיובי?
לפעמים נראה שהרגש עובר גבול. למשל פחד שמתמשך שעות רבות וימים ומנטרל מעשיית היום יום.

האם צריך לאפשר את זה?
איך מוצאים או מבינים את הגבול הנכון?

אליפז 
ואוו זה כל כך תלוי גיל, קשה לענות בהכללה.

זיו

האם יש פעולות מסויימות שאנחנו ההורים עושים אשר גורמות לרגשות אצל הילדים להצטבר ולהפוך למזיקות? האם אפשר לזהות את המשקעים כבר בהתחלה?
אשמח שתתני דוגמה מנסיונך…

אליפז 
ילד שכל כך כועס, בדרך כלל מעיד על צורך רגשי / פיזי שלא מקבל מענה. 
למשל, הצורך שיראו אותי / יקבלו אותי כמו שאני / יקשיבו לי. 
כשאני מבינה שזו הסיבה, קל לי יותר להבין מה יעזור לו.

אני לא רוצה להיות שק החבטות של הילד שלי, לכן אציב גבול לעצמי, מה נכון לי ומה לא. 
אני למשל, לא מוכנה שיהיו אלימים כלפי בשום צורה ולכן כשזה קורה אני מתרחקת מהאירוע. המסר ברור, למשל, "אני לא מוכנה שירביצו לי"
ישנם ילדים שיש טריגר שחוזר על עצמו שאנחנו יכולים לזהות אם ננסה להתבונן מהצד ללא ביקורת. 
כמו למשל, רעב או עייפות שמשפיעה על רמת הרגישות, או זמן שאנחנו פחות פנויים בו, יכול להשפיע על עוצמת הרגש.
רגש של פחד למשל מתחיל מתחושת פחד שהילד חווה אך לעיתים מרוב האנרגיה שאנחנו משקיעים לעזור לו להתגבר, בטעות זה מקבע את הפחד, מכיוון שהילד מקבל המון אנרגיה סביב זה ולכן הוא מבין שזה משהו שכדאי לשמר (כמובן לא במודע)

האם צריך לאפשר את זה?
כשיש פחד, בוודאי שניתן התייחסות ולגיטימציה לפחד, אך יחד עם זאת נהיה במודעות שזה לא יהפוך להיות משהו שמדברים עליו כל הזמן. חשוב לשמור על מסרים קצרים וברורים.

איך מוצאים או מבינים את הגבול הנכון?
רק אחרי שנתתי מענה (אמפתיה) ולגיטימציה, אעבור הלאה, לנושא אחר איתו. חשוב לי שהילד שלי ילמד להתגבר ולעבור הלאה גם כשהוא פוחד.

זיו 
אם הילד מקלל אותך בזמן התקף זעם, אל תעצור אותו ואל תנסה למנוע ממנו לקלל.
תן לו להוציא ואחר כך תטפל בזה ותסביר.
מה דעתך?

אליפז
זה בדיוק הרגע שאני מציבה גבול לעצמי ואז הולכת לחדר אחר. אפשר לכעוס אבל כן חשוב ללמד איך לבטא כעס. אצלנו בבית מותר להרגיש את כל קשת הרגשות – זה המסר שאני רוצה שיעבור. אי אפשר לדבר על זה כל עוד זה קורה, רק אחרי שדברים נרגעים.

זיו
יש לך דוגמאות של ילדים עם משקעים רגשיים שגם בצורה כזו או אחרת הרגשות המופנמים גרמו לסמפטומים שוני? אצלי בקליניקה זה מאוד נפוץ. למשל כעס מודחק שגרם לכאבי גרון.

אליפז
לא
מה שמגיע אלי זה יותר אלימות שמגיעה מאילמות רגשית

תסבירי….

ילדים שמבטאים תסכול/כעס/כאב דרך אלימות פיזית או מילולית
כשילד שומר בבטן הוא בעצם מתעלם מהצרכים שלו בכדי שיקבלו אותו ויאהבו אותו, וזה נראה מבחוץ כ"ילד טוב ובוגר" ולכן פחות באים להדרכה הורים בזכות הילד הזה. בהדרכה אני מאירה עבור ההורים את המחיר של ילד מרצה, ויש מחיר גבוה.
כשיש איזון רגשי כל הרגשות מאוזנים
ילד שנורא שמח, נורא כועס, בדרך כלל יחווה כל רגש בעוצמה גדולה

זיו
כשהילד נופל למשל, מקבל מכה בשולחן, וההורה אומר לו- "בוא נגיד פויה לשולח".
מה הסיבה לדעתך של אותו הורה להגיד זאת?
האם זה עוזר?
יש דרך אחרת לפעולה במקרה כזה?

אליפז
אנחנו רוצים ללמד עצמאות ואחריות, כשאנחנו מאשימים את השולחן לכאב אנחנו מלמדים את הילד להאשים דבר חיצוני, במקום ללמוד לעצור ולהפנים ולקחת אחריות בכדי ללמוד קדימה מזה. 

אני ממליצה לתת "שם" לרגש, אם הוא בוכה מהמכה, לשאול אותו "כואב לך?" ולתת חיבוק או נשיקה….ואז….לעבור הלאה.

שאלות שקשורות לחדר הטיפולים–

ילדים מגיעים אלי לטיפול בדיקור.
חלק מהילדים מפחדים ממחטים והאמת שגם חלק מההורים מפחדים ממחטים וגם מהתגובה של הילדים.
איך כדאי לדעתך שהורה יכין את הילד לטיפול? אם בכלל
במידה והילד ממש פוחד ובוכה וצורח, איך כדאי להתנהל ומה להגיד?
הטיפול מאוד חשוב ונחוץ לילד וההורים מאוד רוצים בטיפול.

האם כדאי לוותר על הטיפול בגלל התגובה הרגשית של הילד?

אליפז

הכל עניין של כמה אתה מאמין שזו דרך הטיפול הנכונה עבורו. הייתי מנסה להרגיע ולהמשיך בטיפול.
ילד זקוק לביטחון, לכן אם אשדר ביטחון ואכין מראש בצורה ברורה וקצרה, זה יעזור לילד לעבור את הטיפול בצורה רגועה.

זיו

במידה וההורה מפחד ובכל זאת רוצה להביא ולהעביר את הילד טיפול בדיקור?

אליפז

אם הרופא בבית חולים יגיד שצריך לשים אינפוזיה, והילד יבכה, האם לא תשים בגלל זה? כנראה שלא. אם הטיפול חשוב לילד וההורה מאמין בזה, יש להעביר תחושת בטחון ואמפטיה.

זיו
כאשר הילד מסיים טיפול, למרות שמאוד פחד, מאוד בכה ומאוד התנגד, איזו תגובה כדאי להורה להגיב?
כל הכבוד?
אתה גיבור?
באיזה מילים כדאי להשתמש? או בכלל לא להגיב ולהמשיך הלאה?

אליפז

אפשר להשתמש במשפטים שבמראים לילדי מסר שרואים אותו כמו- אני גאה בך שהתגברת על הפחד. מילות שבח כמו כל הכבוד ואתה גיבור, אינן מעבירות מסר על התהליך שהילד עבר ומתמקדות רק בהצלחה או כישלון. המסר החשוב בחיים הוא שהדרך והמאמץ הם חשובים יותר מהמטרה והייעד.

ושאלה אחרונה
האם כדאי לשחד ילדים?
ממתק או הפתעה במידה ועשית טיפול
או
אם לא תבכה אקנה לך מתנה?
או שאולי לאיים במשפטים כמו-
אם תבכה ותתנגד אז לא נלך לסבתא

אליפז
כשאנחנו מבטיחים פרס אנחנו מעבירים מסר שיש פה צורך לפיצוי, ופיצוי אנחנו מקבלים על דבר שלילי

שקרה. טיפול הוא לא שלילי. מדובר על תהליך חיובי ביותר של הבראה. לכן אני לא ממליצה להבטיח פרסים. לגבי ממתקים, אנחנו לא רוצים אף פעם לחבר אוכל כדרך התמודדות עם קושי. הקישור הזה עושה ברוב המקרים את ההיפך ועלול לגרום בעתיד להפרעות אכילה שונות ואכילה רגשית.לכן לא אשחד עם אוכל.
עידוד זה שם המשחק! הילד שלך זקוק לאהבה ועידוד יותר מכל הפתעה או ממתק.